למה פתחנו את הגיוס הזה
⚠️ כתב ויתור
אנחנו כמעט אף פעם לא חורגים מהכללים שלנו בפרסום קמפיינים.
תמיד משתדלים (אם החוק מאפשר) לפרסם תמונות אמיתיות עם שמות אמיתיים, ורק לעיתים נדירות – במקרים של הליכים משפטיים או חיילי צה"ל שמבצעים או ביצעו משימות קרב בעזה, בלבנון וביהודה ושומרון.
בפעם הזאת החלטנו לעשות חריג, לא כי יש לגיבור שלנו מה להסתיר, אלא כי הוא נמצא במצב קשה, כמעט קטסטרופלי.
והכי חשוב – הוא לא לבד.
💬 התחלנו לקבל פניות לעזרה מחיילים שהיו בנקודות קרב, שלחלקם כבר אובחן או נמצא בתהליך אבחון של פוסט טראומה (PTSD).
לצערנו, כפי שציפינו, המערכת פשוט לא מסוגלת לפעול בזמן ובאופן יעיל כדי לעזור לכל מי שנפגע כשהגן עלינו מזוועות המלחמה.
🙏 הקמפיין הזה – פתוח.
אנחנו מספרים את הסיפור של מר אקס אמיתי אחד, אבל נעזור לכולם שפנו ופונים אלינו עם סיפור דומה.
📩 בבקשה, אם אתם מכירים חייל או חיילת דוברי רוסית שנמצאים עכשיו במצוקה כלכלית, שלא מצליחים להתמודד עם בעיות בגלל PTSD, שצריכים לממן פסיכולוג קליני או פסיכיאטר – תנו להם את פרטי הקשר שלנו.
נעשה כל שביכולתנו כדי לעזור להם.
🕊 שלום!
אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל.
אני בן 41. ישראלי רגיל. הגעתי לכאן כילד, בגיל 13, עם אמא, אבא ואח קטן. סיימתי בית ספר כאן, אחר כך הכול – כמו כולם: צבא, נישואים, גירושים. אני גר עם הבת שלי בקריות, ליד הים.
עבדתי, עבדתי לא רע – בחברה טובה, והמנה"ל היה בחור טוב.
הלכתי לדייטים, חלמתי למצוא את האחת והיחידה... ❤️
ב־7.10 אני והבת שלי היינו יחד בשבת, הלכנו לישון מוקדם, התעוררנו – כמו כולם בארץ – מצפירה.
כמה שעות אחרי זה כבר עמדתי בדלת במדים, בקושי הספקתי להעביר את הבת שלי לאמא שלי.
לא פחדתי – ככה מלמדים אותנו, להיות מוכנים תמיד, בכל רגע. 💪
הימים הראשונים רוב ה"חבר’ה שלנו" היו בכפר עזה, אחר כך הועברנו לגבול לבנון.
היינו שם עד פברואר, אחר כך שוב עזה, חאן יונס, הועברתי זמנית לגדוד אחר ושוב חזרנו ביוני 24 ללבנון עד ספטמבר.
אחרי ספטמבר שוחררנו הביתה.
🏠 בבית – טוב, בבית טוב.
תודה לאמא שלי – הבת שלי תמיד הייתה תחת השגחה, התגעגעה מאוד.
ניסיתי לחזור לשגרה, ללכת לעבודה – אבל אני לא מצליח.
המוח לא עובד.
אני כמעט לא ישן, מתעורר בפתאומיות בלילות.
הפחדתי את הבת שלי כמה פעמים, לא טוב.
יצאתי לאבטלה, חשבתי שחצי שנה – בדיוק זמן להחלים.
חצי שנה עברה כמו דקה – לא נהיה יותר קל.
הזיכרון רק מחמיר, אני לא זוכר הרבה מלפני המלחמה, אבל את המלחמה – אני זוכר עד הפרטים הקטנים ביותר.
כן, המדינה עוזרת, יש הטבות, קיבלתי אבחנה מהר – PTSD.
ביטוח לאומי הכיר ב־48% נכות, אבל אין קצבה.
בסך הכול ההכנסה שלי – הבטחת הכנסה (1908₪).
עכשיו אני עובר טיפולים קוגניטיביים, מקווה שיהיה יותר טוב.
קשה לי מאוד לבקש כסף, אבל כבר צברתי חובות, נכנסתי למינוס.
מביך אותי מול הבת שלי – פעם כל סוף שבוע היינו נוסעים לים, מטיילים בארץ, הולכים למוזיאונים, ועכשיו אנחנו פשוט יושבים בבית ואוכלים כוסמת. 🍲
פעם אהבתי לקרוא ספרים, עכשיו אני בכלל לא מצליח להתרכז – האותיות מטושטשות.
אני גבר חזק ובריא, אני מאמין שאם רק אצליח לטפל קצת בראש שלי, אחזור לחיים נורמליים, אפסיק להצטמצם עד הקצה, אתחיל לעבוד שוב.
💙 אני אצליח.
רק צריך קצת עזרה – לסגור חובות, להתמודד עם ביטוח לאומי, לסדר את הראש.
היה לי בשביל מי להילחם ויש לי בשביל מי לחיות.
תודה לכם! 🙏💫
