למה פתחנו את הגיוס הזה
אנשים כאלו מכונים לעיתים "הדור האבוד של ישראל". הם עלו לארץ בגל העלייה הגדול בסוף שנות ה־90, אך לא הצליחו להשתלב, ללמוד את השפה או לרכוש מקצוע. גיבורת הסיפור שלנו, רבקה, כבר גרה בארץ יותר מ־20 שנה, בעיר ערד – בבדידות מוחלטת, והיא זקוקה מאוד לעזרתנו.
רבקה עלתה יחד עם אמה, סבתה ובתה הקטינה. לא היו להם משאבים ללימודים, ולכן במקום אולפן ועברית, רבקה נאלצה להסתפק בעבודות ניקיון קשות. לצערה, העבודה הפיזית הזמנית הפכה לקבועה – לא לכולם מתאפשר ללמוד שפה "מהרחוב", ובלי עברית האפשרויות עבור אישה מגטו דובר הרוסית מצטמצמות לטיפול בקשישים או עבודות ניקיון. מעומס העבודה הפיזית המתמשך צצו בעיות בריאות: הרגליים התחילו לקרוס, הגב כאב, והתגלו בעיות נוירולוגיות. בינתיים, בתה בגרה, עברה לעיר אחרת וכמעט לא שמרה על קשר, אמה וסבתה נפטרו. רבקה נותרה לבדה מול מחלותיה, העוני וחוסר הביטחון. כתוספת לכל זה – החלו התקפי אפילפסיה קשים המחייבים טיפול תרופתי קבוע. כיום, כל ההכנסות שלה מסתכמות בקצבת נכות צנועה ועוד השתתפות חלקית לשכר דירה. לשרוד מזה, ועוד לשלם על שכירות – בלתי אפשרי.
לפני כמה שנים רבקה כבר פנתה לעזרה בקרן שלנו. אז עזרנו לה לרכוש פריטי לבוש בסיסיים, להצטייד במצרכי מזון לזמן ממושך ולשלם חשבונות בפיגור. באותו זמן לא היה לנו את פרויקט "סמארט חסד". כעת אנו מסוגלים לעזור לה הרבה יותר משמעותית.
אנו פותחים את הגיוס הזה כדי לסייע בצרכים הדחופים ביותר: אוכל, תשלום חשבונות שמצטברים שוב, וגם רכישת ציוד חיוני לבית. במקביל, העובד הסוציאלי שלנו יתחיל לחפש פתרונות לדיור ציבורי, לבדוק אם רבקה מקבלת את כל הקצבאות והזכאויות המגיעות לה מהמדינה, ולבחון מחדש את מצבה הרפואי. נעשה כל שביכולתנו כדי שרבקה תוכל להתקיים באופן עצמאי, גם אם בצניעות.
רבקה מאוד מודאגת, וקשה לה לבקש עזרה. אבל אם לא אנחנו – אז מי? זה בדיוק המקרה שבו לכל שקל יש משמעות. בואו נסייע לרבקה, כדי שהיא לא תסבול יותר.
