הסיפור של ז׳ניה

למה פתחנו את הגיוס הזה

ז׳ניה מפוחדת מאוד עכשיו. היא שוכבת בבית החולים מאיר בכפר סבא ומנסה להרגיע את עצמה לפחות מעט.

אותן שאלות ממשיכות להסתובב בראשה: מה יקרה עכשיו? מה עם הילדים? איך אשלם את כל החשבונות בלי יכולת לעבוד?

כשהיא גילתה את האבחנה, הכול קרה בפתאומיות ובמהירות אכזרית. רק כמה ימים קודם לכן היא חשבה שהיא פשוט עייפה מהעבודה ומהקצב האינטנסיבי של החיים. אבל תוצאות הבדיקות הראו משהו אחר לחלוטין: לוקמיה מיאלואידית חריפה.
 המילים האלו פגעו בה בעוצמה, וברגע הראשון היה בלתי אפשרי להבין או לקבל אותן. מאז עבר מעט מאוד זמן — לא מספיק כדי להסתגל למציאות החדשה או למצוא בה תחושת יציבות.

הסיפור של ז׳ניה הוא הסיפור של רבים. עלייה דחופה ב־2022 משום שלא ניתן היה להישאר ברוסיה. גירושין כבר בישראל. אחרי הגירושין ז׳ניה הסתגלתה לאט לחיים החדשים ולקחה על עצמה את רוב האחריות היומיומית והכלכלית: שכירות, ארנונה, תשלומי בית ספר, הוצאות שוטפות. זו הייתה משימה כבדה, אבל היא הצליחה.

היא עבדה כפסיכותרפיסטית, ניהלה קליניקה פרטית, התנדבה ותמכה באנשים שנמצאו במצבים קשים אחרי ה־7 באוקטובר.

ואז הגיעו העייפות, החולשה, הסחרחורת. שום דבר לא רמז לכך שהאבחנה תהיה כל כך חמורה.

ז׳ניה כבר עברה כימותרפיה אינטנסיבית. לפניה השתלת מח עצם, תקופת החלמה ארוכה ופרק זמן שבו לא ניתן לחזור לעבודה. הטיפול נמשך וצפוי להימשך חודשים.

הילדים נמצאים כעת בבית, מטופלים על ידי הוריה של ז׳ניה, אביהם, ובסיוע חברים ובני משפחה. שגרה יומיומית, לוחות זמנים, בית ספר, אינסוף משימות — הכול נישא על כתפיהם כדי שז׳ניה תוכל להתמקד בהחלמה.

בינתיים החיים ממשיכים לדרוש תשלומים קבועים: שכירות, ארנונה, חשבונות, מזון לילדים. ז׳ניה עצמאית.

בגלל הטיפול היא אינה יכולה לעבוד ואיבדה זמנית את מקור ההכנסה היחיד שלה. כדי שתוכל להשלים את כל הטיפול הנדרש ולחזור הביתה, היא זקוקה לדבר אחד: שמשפחתה תצליח להחזיק מעמד לפחות ארבעה חודשים.

ארבעה חודשים של שגרה שקטה וצפויה — בלי איום לאבד את הבית, בלי חובות, בלי פחד שלא יספיקו הדברים החיוניים.

ז׳ניה הקדישה את חייה לתמיכה באחרים. היום היא זו שזקוקה לעזרה — כדי שתוכל לקבל את הטיפול בלי לדאוג איך משפחתה תעבור את התקופה הזו.