למה פתחנו את הגיוס הזה
מרינה-אפרת עלתה לישראל בשנת 1992 עם בעלה ושני ילדיה הקטנים. עוד לפני העלייה האווירה בבית לא הייתה יציבה, והמעבר לארץ החמיר את הקשיים. ויכוחים מתמשכים – על חינוך הילדים, כסף, עתיד המשפחה – הסלים עד לגירושין קשים ומייסרים. מרינה נשארה לבדה עם שני הבנים. לבנה הבכור אובחנה צורה חמורה של תסמונת טורט, שדרשה השגחה וטיפול רציפים. שנים ארוכות היא נקרעה בין עבודה פיזית במשמרות במפעל, טיפול בבית, דאגה לילדים ומאבק תמידי לא לגלוש לחובות. ואף על פי כן– הצליחה: שני הבנים, למרות נכותם, סיימו תיכון ושירתו בצה״ל. לפני כמה שנים, בחיפוש אחר עתיד טוב יותר, הם עזבו את הארץ – ומרינה נשארה לפתע לבדה בבית ריק. במהלך כל השנים הללו לא היה לה זמן אפילו לבדיקות רפואיות בסיסיות. כל שעה בעבודה שווה הייתה פרוסת לחם ועוד טיפול פיזיותרפיה או עיסוי לבנים; הכאבים שלה יכלו לחכות. וכאשר סוף-סוף יכלה לנשום, מחלות שנדחקו הצידה התפרצו כולן בבת-אחת. כיום אובחנו אצל מרינה גידול בעמוד-השדרה וקשיי שיווי-משקל חמורים. היא מתקשה ללכת ללא הליכון, מתעלפת ונופלת לעיתים קרובות. היא זקוקה בדחיפות לפיזיותרפיה אינטנסיבית ולטיפול שיניים מקיף. אפילו להגיע לבנק או לדואר בכוחות עצמה איננה יכולה, ושהייה לבד בבית מסוכנת – נפילה אחת עלולה להיות קטלנית. על פי הגיל, היא עדיין לא זכאית למטפלת (מטפלת סיעודית) במימון המדינה. אנחנו פועלים בימים אלה לתת מענה כולל:- מימון מטפלת פרטית לשלושת החודשים הקרובים, שתלווה את מרינה לבדיקות ולטיפולים (רובם מתקיימים רק בב״ש).
- מרפאת שיניים שכבר הסכימה לטפל בה ללא תשלום.
- העובד הסוציאלי שלנו בקשר עם שירותי הרווחה בערד – אך התהליך בירוקרטי ואיטי, בעוד העזרה נדרשת עכשיו.
